בתימנית יש משפט שמקורו במשנת אבות :"ערפי מינין גיתי וואלא אין תסירי" ("דעי מאין באת ולאן את הולכת".)
ובהשאלה, אני מונעת מרצון לחקור את השורשים התימניים שלי, להיחשף לצד הפגיע ולמטען הרגשי שנושאים סבי וסבתי שעלו מתימן. עבודותיי עוסקות בחלום ושברו, בניפוץ הפנטזיה והתקוות שהתלוו לעלייה לארץ המובטחת ופגישתם עם המציאות הקשה בהגיעם. סיפורם של סבי וסבתי, שעלו בשלהי שנות הארבעים, הוא השראה עבורי. מהם אני שואלת אלמנטים מסורתיים ומטעינה אותם מחדש במשמעות.
בבסיס הפרויקט שילוב בין חומר זול, יום-יומי ליצירת תחושה של קדושה וטוהרה. החומר הזול – סמרטוטי הרצפה – נקשר לעבודת הכפיים של המעמד הנמוך בקרב העולים מתימן. הצבע הלבן בעבודותיי מאפיין את תחושת הטוהרה והזיכוך מצד אחד ומעצים את הפער שבין הפנטזיה של עולי תימן וכמיהתם לארץ הקודש לבין ההתפכחות והשבר העולים מתוך חוויית ה"ניקוי" וה"הלבנה" התרבותית מעמדית מצד אחר.
באמצעות המהלך האומנותי אני בודקת מה חשוב לי לשמר ולהעביר הלאה. כיצד ניתן באמצעות פרקטיקה מסורתית של תפירת טלאים המאפיינת מלאכות נשיות ליצור דימוי עכשווי מינימליסטי, כזה, מרחף כעפיפון ומנהל שיח עם פיסול מודרניסטי לבן וצף בחלל מלמעלה.
מנחה: טל שושן
